יומנו של לוחם

יום ראשון בבוקר, צהריים, אמא פותחת את הדלת. יונתן! מה אתה עוד ישן?? קום הולכים לבק"ום היום!

אני בקו"ם מה?? אתה קם הפוך אחרי לילה מהסרטים עם החברה מהשכונה מסתכל על התאריך בשעון ורואה שהגיע התאריך גיוס. מה ככה מהר אתה אומר לעצמך ככה מהר נגמר החופש?!

זהו נגמרו חיי המתירנות, מהיום אני נתון לשלטון הצבאי הנוקשה אבל אתה מנסה לעודד את עצמך סופסוף אוכל לעשות משהו קצת משמעותי בחיים שלי, משהו עם ערכים, משהו עם סיפוק שונה קצת מהנאה של הרגע.

אתה מגיע לבק"ום חדור מוטיבציה לתת את הכל כדי לקבל את התחושת סיפוק המיוחלת אמא ואבא נפרדים בדמעות ואתה עולה על האוטובוס בדרך לבסיס האימונים, טירונות.

אתה מגיע בהרגשה טובה בעקבות כל המחשבות על עשייה חיובית, את אותם מחשבות קוטע קול קשוח של איש שנראה הבן אדם הכי קר בעולם שמקריא שמות במהירות ומסדר את כולם ב"ח" מהר מאוד אתה מבין שהוא הבן אדם שהולך להיות אחראי עליך בתקופה הקרובה, "אף אחד לא מדבר לי ב'ח' ברור?!" אתה לא מספיק להתאושש מזה מגיע המשימה הבאה "בזמן הקרוב כולם כולל כולם סידרו את התיקים בשורה 20 שניות זוז!", "לא עמדתם? אין בעיה תחזירו תיקים עליכם! 20 שניות זוז!" וכן חוזר חלילה. עם הזמן אתה מבין שהדברים הכי בסיסיים דברים כמו לצאת להשתין שנייה הופכים להיות נתונים להחלטתו של המפקד, אתה מרגיש שאתה מאבד את האישיות שלך את הזהות שלך את מי שאתה.

כולם לבושים פה אותו דבר, מסביב הכל ירוק של מדים וחום של חול המדבר האין סופי.

בעוד אתה שקוע במחשבות המדכאות פוצח קולו הקשוח של המפקד: "כולכם הסתדרתם בשלשות מסודרות 10 שניות זוז! צייצתם בשלשות?!" יום ועוד יום עובר ואתה מרגיש שכל היום אתה עומד בשלשות רץ ואוכל מהר מאוד אתה שוכח מכל הדברים הטובים והמשמעותיים שחשבת עליהם ביום הראשון. אתה לא מצליח למצוא את הקשר בין אותם דברים לבין מה שאתה עושה כל היום, אתה מתעודד מהעובדה שאחרי ההכשרה יגמרו כל החארטות והדברים המיותרים וסוף סוף אוכל להתעסק בתכלס ובאמת להרגיש את המשמעות של למה אתה פה.

חלפו להם 8 חודשים של הכשרה שמרוב ויכוחים עם המפקדים ושמירת טינה עליהם אתה לא מספיק לחשוב על המחשבות החיוביות שהתגייסת איתם גם אם אתה רוצה.

תמונה | פייסבוק, חיילים מצייצים

זהו נגמרו המשחקים עולים לגדוד הולכים לממש את כל מה שהתאמנת אליו (מסעות, ריצות, מטווחים, לוחמה שטח פתוח ובנוי) סוף סוף התכלס, היום לו כולם חיכו בלי החפירות של המפקדים והמשחקי דיסטנס למיניהם. אתה מגיע לגדוד, לפני שאתה מספיק לשים את התיק ולשאול איפה עושים פה קפה? אומרים לך לעלות לתורנות מטבח יאללה שטיפת גסטרונומים בראבק. עוד לא התאוששת מהמטבח אומרים לך יאללה לש.ג טוב אתה מתנחם בעובדה שתוכל קצת לשבת לנוח עם הפלא, "כמובן שזה אותם נהלים של הבא"ח בלי פלאפון אסור לשבת", לאט לאט אתה מעקל שאין כ"כ קשר בין ההכשרה בבאח למה שאתה עושה בגדוד, שאלות כמו למה לא חתמתי על סקוץ' בבקו"ם במקום על נשק אם כל היום אני במטבח. כמעט שנה הכשרה בשביל לפתוח ולסגור פאקינק שער. ככה עוברים להם הימים בגדוד יום אחר יום מעביר עוד קו בטבלת יאוש בדרך הביתה ועד שאתה מגיע הבייתה אתה מתבאס שיום ראשון צריך לחזור ולהעביר את הסבל מחדש. יום ראשון הגיע, מבחינתך הרגע דרכת בבית וכבר צריך לחזור.

אתה קם בחוסר ברירה עם האנג-אובר עד שאתה כבר שוכח איפה בילית אתמול בלילה, הדבר היחיד שאתה יודע בוודאות זה את העובדה שאתה עייף, אתה נזרק לאוטובוס אחריי קרב עקוב מדם של דחיפות של כל החיילים שלא רוצים לאחר ולחטוף עונש, אתה מגיע לבסיס רגל סוחבת רגל אומר שלום רפוי לכל החבר'ה ובודק את הרשימת תורנויות ושמירות בתקווה שלא יהיו יותר מידי אכזריות. להפתעתך הרבה אתה מגלה שעד 4 בצהריים פנוי.

אתה מנסה לעקל את גודל הנס ומתקשר למפקד לשאול אם יש מצב לאיזה טיול באזור המפקד אישר נס בתוך נס!

מיד אתה אורז את האזרחי והפק"ל קפה לוקח איזה חבר מהבסיס ויוצא לטיול באזור הכל פתאום ניראה כ"כ אחרת מחוץ לבסיס אתה אומר לחבר, פתאום אתה מגלה שהאזור שהגדוד שלך שומר עליו הוא אזור טבע מדהים ביופיו.

אתה מגיע לאיזה צוק שתמיד הסתכלת עליו מהעמדת שמירה בחצי עין לא מתלהבת אבל עכשיו יום יפה על אזרחי בטיול אתה נפעם מיופיו של הצוק ומחליט שזה המקום המושלם לקפה, אתה יושב עם אוהד חברך למחלקה על הקפה מבסוט מהחיים מתנתק לרגע מהשגרה הצבאית היומיומית השוחקת.

"אתה יודע יהונתן" שובר אוהד את השתיקה הארוכה "יש משו עמוק מאוד מהפסטורליות הזאת של האזור מהשקט, מהנוף משהו שמעניק לך את התחושה הממלאת האין סופית הזאת שאתה מטייל באזור בין העצים האיקליפטוסים הירוקים והנחל הזורם, משו שקשה להסביר במילים" נווו ו... אני מזרז אותו לשורה התחתונה בסקרנות. לא יודע הוא אומר זה אבסורד אנחנו אשכרה משרתים פה ואנחנו לא מרגישים את זה אפעם איך זה יכול להיות.

אוהד אתה גאון, אני צועק עד שכל הצוק רעד, איך לא חשבתי על זה קודם, זה מדהים.

הכל בסדר איתך יהונתן אומר אוהד הכל יותר מבסדר אני מרגיע ומסביר שמע נכון לא הבנת איך זה שאנחנו משרתים באזור המדהים הזה וכל מה שאנחנו חושבים זה איך נצליח לעקוץ פה איזה שמירה או תורנות ואיך נצליח לחזור הבייתה יותר מוקדם למה דפקו אותי פה ושם ואותו לא. אבל זאת בדיוק הנקודה, בלי השמירות המתישות שלנו בלי הסיורים הלא נגמרים לאורך הגדר יום אחר יום שהדבר הכי דרמטי שקרה זה בת יענה שנגעה בגדר אז בלי זה לא היה את כל השקט הזה ה"פסטורליות", כמו שהגדרת יפה. יש בזה משו באמת לא חשבתי על זה מהנהן אוהד.

מאז אותו טיול השתנתה לי כל התפיסה והשירות שלי נראה אחרת, התחלתי להבין שהכל זה עניין של תפיסה והתבוננות, לקחת את המשמעות למה שאתה עושה ולהתמיד פה, כי רק ככה אפשר להעביר את החיים בכלל ואת הצבא בפרט עם משמעות וסיפוק. נכון השמירות אותם שמירות המטבח אותו מטבח הסיורים אותם סיורים יום ראשון בבוקר אותו יום ראשון אבל ההרגשה, אוי ההרגשה מרוממת ומספקת וזה לא משנה אם אתה בסיירת מטכ"ל או שקמיסט בקריה שעושה יומיות העיקרון הוא אותו עיקרון!

Yonatan Ynon