"הפעם אתה שוכב מלמטה וכולנו מסתכלים עליך מלמעלה"

יוני התחלנו 40 חברים, התגייסנו לאותה יחידה, לוחמים חלמנו להיות. ילדים שעוד לא התחילו את החיים ואין להם מושג מה הם רוצים מעצמם חוץ מדבר אחד- גולני. זה לא משנה אם אבא שלך או דוד שלך שירתו שם, אתה חייב להמשיך את המסורת. גם אם אתה חייל בודד, יהודי מצרפת שהגיע במטרה לתרום למדינה, עוד לפני שדרכת במדינה כבר הרגשת מחויבות ושייכות. אם אחיך הגדול שירת ביחידה קרבית, אתה לא יכול להוריד את הרף. יכול להיות שאתה פשוט עוד תל אביבי ממוצע שכל החברים שלו הלכו לעשות יומיות בקרייה והיה בך דחף להוכיח שאתה שונה. כשהשנה הראשונה עברה חשבנו שאנחנו יודעים הכל, ושם התחיל הקושי האמיתי. לאט לאט אנשים מתפרקים, כל אחד מסיבה שונה, כל אחד יוצא ביציאה הראשונה שנפתחת לפניו.

כרטיס לכיוון אחד בלי אפשרות לחזור. נשארנו 18 חברים, אחים, יודעים הכל אחד על השני גם מתוך שינה. איך קוראים לאמא של אמיר או בן כמה הכלב של אהרון. מקללים את המקום שאנחנו נמצאים בו ובו זמנית מודים לאלוהים שהכרנו אחד את השני. כשאנחנו מכוסים בשלג ועשרות שכבות על הגוף, הקור חודר לעצמות כאילו אתה עירום. גם בשרב הכי כבד אנחנו מטפסים הרים שכמה שעות לפני כן הסתכלנו עליהם מלמטה והיינו מתערבים מי מתעלף ראשון, כל אחד היה מהמר על עצמו כמובן. בסוף כולנו יושבים על ההר הגבוה מסתכלים מלמעלה על הנוף המדהים של הארץ שלנו. מדליקים סיגריה וצוחקים איך עשינו את זה וכמה שליו היה כבד שסחבנו אותו על האלונקה כל העלייה הארוכה, איך לא השארנו אותו באמצע הדרך? תמיד שהיינו מגיעים לקצה ההר ונשכבים הייתי אוהב להסתכל על יוני, איך הוא אוהב את הנוף של המדינה הקטנה שלנו. יוני תמיד אופטימי, עם חיוך על הפנים גם שכולם עם הראש באדמה מקללים את עצמם ואת החבר הג'ובניק ששלח להם אתמול הודעה, רוצה לדעת אם אתה מגיע למסיבה שהוא מייחצן? איך הוא לא שוכב עכשיו על החוף בתאילנד עם שתי בחורות, מדליק איזה ג׳וינט? אולי כי הוא היה מתנחל והוא אוהב כל פינה בארץ הזאת, אולי הוא סתם משוגע? גם שהיינו יוצאים הביתה אחרי תקופה ארוכה הוא שם על עצמו גופייה מכנס קצר וסנדלי שורש, יוצא לטייל עם התרמיל שלו בכל מקום בארץ. פותח את התיק מוציא את הגזייה ומכין את הקפה המפורסם שלו, מדליק סיגריה ומתבונן בנוף. הוא סיפר לי שהוא אוהב לראות את כולם מלמעלה כמו נמלים, להרגיש מלך העולם. קצת לפני סוף השירות הצבאי שלנו התחיל הבאלגן במדינה, אמרו לנו שחייבים להיכנס לעזה, ואנחנו שמחנו, מהסיבה הזו בחרנו גולני, בשביל הרגע הזה.

לפני הכניסה לעזה כולנו הרגשנו את אחדות העם, היכולת לתת בלי לבקש תמורה, התרגשנו. הרגע שחיכנו לו כל כך הרבה זמן הגיע. אני זוכר את הקצין צועק בתוך הטנק "חצינו גדר", כאילו הזריקו לך 500 מ"ג אדרנלין לגוף. אף פעם לא חוויתי תחושה כזאת. כולנו מסתכלים אחד על השני ומתפללים שניצא כמו שנכנסנו- ביחד. אני זוכר את הבית הראשון שנכנסו בצפון הרצועה, הכל היה בסדר הרגשנו שהמתח ירד ואף אחד לא יכול לפגוע בנו. אני זוכר את עצמי יושב באיזה בית בצפון הרצועה עם אור, מדליקים סיגריה מסתכלים על הנוף ההרוס ונכנסנו לשיחה על החיים. הוא סיפר לי שהוא הכיר מישהי חדשה והוא מתחיל להתאהב בה, שתקתי. אהבתי לשמוע אותו מדבר. שמענו את דותן צועק שהוא מזהה שני אנשים בעצים עם משהו ביד. באותה שנייה הכל השתנה. קיבלנו שני טילים לבית שהיינו בו. צרחות, שריפה, הבניין קרס, כולם רצים בלי לדעת איפה כל אחד נמצא. שמענו יריות בתוך הבית ולא ידענו מאיפה זה הגיע, כל אותם סרטי מלחמה שראית, רצים לך בשידור חי מול העיניים, ואין לך שום יכולת להעביר ערוץ. אני זוכר אותנו עומדים על א' מעל הקבר של יוני, תוך כדי שיורים לכבודו בטקס הקבורה, מסתכל לצדדים לראות את המבטים של החברים. על הפנים אותו המבט רגע אחרי שחצינו גדר. כולם הסתכלו על אמא של יוני שוכבת על הקבר של יוני וצורחת. אף אחד לא הצליח להבין מה היא אומרת וכולנו בכינו בכי עוצר נשימה, עם הראש כלפי מטה כמו אז בתרגיל. ואתה יוני? מלח הארץ, תמיד אהבת להסתכל על כולם מלמעלה עם החיוך שלך מרוח על הפנים. אבל הפעם אתה שוכב למטה וכולנו מסתכלים עלייך מלמעלה. מוקדש לזכר חללי מערכות ישראל ומשפחותיהן, בהערכה והוקרה רבה.

shmuel macabi

אילוסטרציה | חיילים מצייצים