"אף פעם לא ראיתי במחלה שלי משהו מגביל שימנע ממני לשרת"

שלום חיילים מציצים, קוראים לי יובל זיידמן, בקרוב בת 20, מתל אביב. אני לא משרתת כרגע בצבא. הסיפור שלי ממש בקצרה- בגיל 16 נתנו לי פטור רפואי. אני פטורה משירות עקב בעיה בכליות שלא מתפרצת אצל נשים ככה שההשפעה היחידה של זה עליי זה נטילת תרופות וכמה דברים שאסור לי לאכול (יש לי אישור לשרת בבסיס סגור). ביום קבלת הפטור הגשתי בקשה להתנדבות- שאושרה רק לפני שבועיים וחצי. משמע- מאבק של 3 שנים מול הצבא. ולא, המקרה שלי לא מקרה קשה בכלל ואין סיבה שלא ייתנו לי להתנדב, זה לקח 3 שנים בגלל התנהלות לקויה של המערכת. אחרי התיכון הלכתי לעשות שנת שירות בבאר שבע, שהייתה סופר משמעותית ומדהימה, למדתי המון ואני ממליצה לכל אחד ללכת לעשות. נכון לעכשיו אני בבית כבר בערך 4 חודשים בלי לעשות כלום, כשכל החברים שלי בצבא.

עכשיו אני ניצבת בפני השאלה, להתנדב או לא? שאלה שעד לפני כחצי שנה התשובה החד משמעית שלי עליה הייתה "ברור שכן!" אבל עכשיו אני לא בטוחה בזה, בכלל. פניתי לעמוד הזה כדי להתייעץ, כן, להתייעץ. לא להתייעץ עם מעגל החברים שלי (שהוא נפלא), אלא עם כולם, ובעיקר עם מתנדבים. אני לא מפרטת פה את הדעות שלי, כי אני פשוט רוצה לדעת מה אתם עשיתם. התנדבתם? לא? למה? לאיזה תפקיד? מאיזה מקום עשיתם את זה? מה היו השיקולים שלכם? ומי שעכשיו בשירות חובה, ממש אשמח לשמוע גם את דעתכם, אבל לא את דעתכם כחיילים בשירות חובה, אלא כבני אדם שבוחנים סיטואציה, בלי קשר לחוויה הצבאית הטובה\רעה שלכם. זה חשוב לי, מאוד, ואני אקרא כל מה שתכתבו במלא תשומת הלב ממש תודה למי שיתייחס, שתדעו שעזרתם למישהו היום.

אני מצרפת פה קטע שכתבתי, למי שבא לו לקרוא, זה ישלים חלקים בתמונה שלי במקרה הזה:

"היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם" – מהטמה גנדי.

אפשר להסתכל על ההתנדבות שלי לצבא בהקשר למשפט הזה בשתי צורות- אני מאמינה שכולם צריכים לשרת בצבא. זה חוק ואף אחד לא מעל החוק, מי שמשתמט הוא בעיניי אגואיסט כמעט ב100 אחוז מהמקרים. (מעבר לכך שאני מאמינה בשירות צבאי משמעותי) אני לא רואה את הפטור שלי כפקטור, אף פעם לא ראיתי במחלה שלי משהו מגביל או שיימנע ממני לעשות משהו, וזה גם אף פעם לא מנע, לכן זה יהיה מעשה אגואיסטי בעיניי לא התגייס(לא באמת. אני לא יכולה להגיד את זה בפה מלא כי עשיתי שנת שירות, וכי אני יודעת שהשירות הצבאי שלי לא יחולל שינוי משמעותי בצבא). אין סיבה שכל החברים והחברות שלי (כמעט) וכל שאר בני ה18 במדינה ייעשו צבא- ואני לא, כי אני לא שונה מהם. לכן, להתנדב לצבא זה יישום של המשפט "היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם".

מצד שני, אם אני לא אתגייס כנראה שאו שאעשה שירות לאומי, שזה כבר לעשות בעולם את השינוי שאני רוצה לראות, בהמשך לשנת השירות ותפיסת העולם שלי ככלל, ואם לא שירות לאומי אז אני אמשיך את החיים שלי בכיוון הזה, בכיוון שבו אני יודעת שאלך והוא כיוון שישנה משהו, לפחות לנסות. בין אם זה ללכת ללמוד חינוך חברתי באוניברסיטה, ובין אם זה לטוס לאפריקה לחצי שנה להתנדב ולעזור לילדים. גם זה הולך עם תפיסת העולם שאומרת שאני צריכה להיות השינוי שאני רוצה לראות בעולם. כלומר, יש מספיק מי שיהיה בצבא, יובל זיידמן כמשקית חינוך או משקית דוברות כנראה לא תעשה שינוי במערכת הזו. אבל יובל זיידמן שתלך ללמוד חינוך וממשל ותנסה באמת להשפיע על כל מיני דברים, גדולים וקטנים כאחד, כן תוכל להשפיע. ואולי אם אני אבלה את השנתיים האלה בבאמת לעשות דברים פרקטיים שיובילו אותי למימוש של לשנות דברים ולהזיז הרים כמו שאני רוצה לעשות בעתיד, עדיפים על שנתיים כמשקית משהו, כדי לדעת שעשיתי, שיכולות להיות סופר חוויתיות כיפיות ומעשירות, אבל אני לא חייבת לעשות אותן. ממש תודה למי שהשקיע מזמנו, סופר מעריכה את זה.

הכותבת יובל זיידמן

אילוסטרציה | חיילים מצייצים