"אני הכי רוצה לחבק את אמא שלי שלא חיבקתי 4 שנים"

היי, שמי סיוון, בת 22, חיילת בודדה. אני נמצאת בסיטואציה ממש קשה בצבא, אך אף אחד לא עוזר לי. אני בארץ מגיל 5 ללא הורים, הם שלחו אותי לפה עם סבתא מחוסר ברירה. הייתי ממש חולה והסיכוי היחיד להינצל היה לעלות לארץ ולקבל פה טיפול. אני תמיד חלמתי להתגייס, לעשות תפקיד חשוב ומשמעותי, לתרום ולהשקיע.

עשיתי הרבה מיונים לפני צבא כי לא רציתי להגיע לסתם מקום, רציתי משהו שאוהב ואולי אפילו קריירה צבאית.התקבלתי להיות מטאורולוגית (חזאית מזג אויר). במהלך הקורס הייתי קצת חולה, כמה פעמים נגשתי למרפאה אך לא קיבלתי שום טיפול. לאחר שבוע שהמצב החמיר נגשתי למיון, אומנם שם כן קיבלתי טיפול אך לא את הטיפול המתאים. במשך חודש ילדה בת 21 לא מסוגלת לעלות מדרגה כי קשה לה לנשום, שיעול חזק, ולילות ארוכים של בכי.

חזרתי למיון לאחר חודש, אותם בדיקות אותם תוצאות. אין לי כלום אבל אני לא נושמת! רק כשהתחלתי לבכות ולצעוק שממש רע לי ואני לא אזוז עד שלא נותנים לי טיפול שונה, הם עשו בדיקה חוזרת על הצילומים וגילו שיש לי דלקת חמורה שכבר הספיקה לאכול את הריאה הימנית.

פספסתי יותר מחודש מהקורס שהיה חלום חיי, השלמתי הכל, פשוט לפי חוקי צהל לא למדתי כלום ויום לפני סוף הקורס של כמעט חצי שנה הודיעו לי שלא עברתי את הקורס. זה היום שהיה אמור להיות היום הכי משמח בכל השירות שלי, סוף סוף סיימנו, סוף סוף אנחנו חזאים! אבל אני כניראה לא סיימתי את הקורס, אני לא אזכה להיות חזאית. כשכולם קיבלו תעודות נשארתי לעמוד בצד ולבכות, בשקט.

אילוסטרציה | פייסבוק

התגברתי על זה, המשכתי, עשיתי עוד קורס מנהל רשת מחשוב, אני לא אוהבת מחשבים אבל היית חייבת אחרת הייתי מסרבת פקודה ונכנסת לכלא. אז פשוט הפכתי לטכנאית מחשבים, הגעתי לקריה כדי שיהיה קרוב לבית ולעבודה. אני כבר שנה משרתת בצהל כשהמשכורת שאני מקבלת היא 1080 ₪ בחודש, ללא שכר דירה וללא תוספות כאלה ואחרות. לא דרשתי, לא שברתי כלום ולא עשיתי הצגות. ביקשתי יפה עזרה! כולם אמרו שאל תדאגי נעזור לך נתמוך בך.

בחודש האחרון אני ממש ממש חולה, יש לי עוד פעם קשיי נשימה ממש חמורים. אחרי פניות רבות היום אני מאושפזת, המפקד שלי לא קיבל את זה שאני חולה. כנרא חושב שבא לי לעקוץ וכרגע אני מואשמת בנפקדות.

קבלתי הרבה איומים מהמשטרה הצבאית דפקו בדלת והתקשרו, שלחתי להם שאני לא נושמת ושכל איום גורם לי להתקף חמור של קוצר נשימה. היום אני מאושפזת בבלינסון בדיכאון לא יודעת מה לעשות ואיך להתקדם מחפשת ומבקשת עזרה מכול אחד שמוכן לעזור.

אני ממש רציתי להיות חיילת, היום כול מה שאני רוצה זה לחיות. אני רוצה לאכול נורמאלי ולא לחסוך על בגדים ואני הכי רוצה לחבק את אמא שלא חיבקתי 4 שנים. במקום זה אני חוסכת כל שקל כדי להחזיר חובות לבנקים וכדי שסוף סוף יעזבו אותי בשקט. גם לי מגיעה לחיות.

סבטלנה