קרבי זה הכי אחותי: לוחמות קרקל כותבות על המסע אל הירוקה

הגיע הרגע הגדול, סוף מסלול לוחמי ולוחמות קרקל. חצי שנה שכללה כל כך הרבה חוויות ואנשים שילוו אותי למשך כל חיי, חברים חדשים ומשפחה אמיתית.

חצי שנה של הגשמת חלום, חצי שנה שאני מזיעה, מתאמנת, רחוקה מהבית ורחוקה מחיי האמיתיים.

חצי שנה שבה למדתי להכיר את עצמי מקרוב ולהבין שלא ידעתי כלום על עצמי קודם לכן, חצי שנה שאני נלחמת בעצמי, חצי שנה שבה למדתי מהם חברים אמיתיים וכמה זמן יש ב2 דקות, חצי שנה של אין ספור שאלות למה אני צריכה את זה ומיד באות התשובות ומסדרות לי את הראש, חצי שנה של בכי מהתרגשות ובכי מכאבים, חצי שנה שבה גיליתי שאפשר להזיע גם במקומות שלא ידעתי עליהם לפני כן, חצי שנה שבה הפנים שלי הכירו מה זה איפור אמיתי והגוף שלי הכיר מה זה קוצים, חצי שנה של חוויות לכל החיים. חצי שנה של גאווה בלי מילים.

תמונה | פייסבוק, חיילים מצייצים

לבכות בהשבעה לבכות במסע כומתה, לבכות בסוף מסלול, לבכות שחברות טובות עוזבות, לבכות כשקשה, כשכואב ובעיקר, משמחה ואושר - זה המקום, וזוהי הההכשרה. להזכר איך הרגשתי גאווה וחנק כשהמפקד נתן לי את האגרוף הזה שלו בסוף המסע הראשון, לתהות לרגע אם הוא יודע שהדמעה הזו לא הייתה מכאב, טוב אולי קצת.. לשפצר את הציוד לחימה שלי, לעשות את המקלחת המטורפת הזאת אחרי מסע ולהשוות עם החברות כחולים ברגליים, ההתרגשות של אחרי מסע שהפנים צבועות, לדעת שבחרתי במסלול הזה, לדעת שזה הולך להיות לא פשוט בכלל, אבל אני אוכיח לעצמי שאני יכולה. להגיד כל הזמן שאני לא מרימה ידיים למרות שחאלס נשבר לי, לאהוב את המדינה ולהבין שבאת להגן עליה, לא להבין בדיוק איך את מגנה עליה בטחינות של 4-8 אבל להיות גאה באוטובוס בדרך הביתה כמסתכלים עלייך עם הנשק ואז לקבל את הכל הכבוד שזורקים לך דרך העיניים, המסגרת הזאת שרק התחילה ולפעמים אני כל כך שונאת אותה אבל כל כך אוהבת, שהיא מי שאני ומי שאני לא, גאה לעמוד עם כומתה החדשה שלי ולשיר את התקווה שמולי המשפחה שלי גאה, המשפחה שבהתחלה זה היה הסיוט הכי גדול שלהם - היום עם גאווה ורעל בעיניים. כן, אני לוחמת וכנראה שלא יכולה להיות שום דבר אחר. אני מתרגשת. קרבי זה הכי אחותי!