מיומנה של רכזת נפגעים
- מערכת חיילים מצייצים
- Aug 7, 2015
- 2 min read
ילדה בת 18, בקום, מודיעים לי שאני הולכת להיות רכזת נפגעים.. כששאלתי מה זה? אמרו - טיפול במשפחות שכולות, רק לב גדול יכול לעשות את התפקיד הזה.. בראש מסתובב חשש, פחד אבל גם התרגשות.. בכל זאת.. להעניק יחס למשפחות שעברו את הנורא מכל.. זה מדהים.. הטירונות והקורס עוברים כמו שצריך ואז מתחיל השירות האמיתי.
השיבוץ שלי היה בחטיבה קרבית, את השירות שלי בתפקיד עצמו, התחלתי עם בשורה מרה וכואבת על חייל שנפטר. עוד משפחה הצטרפה למעגל הכואב הזה. מאיפה מתחילים? מה עושים? אף אחד לא הכין אותי למצב הזה.. אבל אין זמן להיות בהלם, צריך לעבוד ופשוט להיות יד ימינה של המפקדת שלי.
העבודה לעולם לא נגמרת, בין תיעוד בתוכנה על ביקורי המפקדת אצל המשפחות, למשלוח מכתבים למשפחות על האזכרה שמתקרבת, לתיאום אזכרות - למי יש אזכרה, מתי, שעה, תאריך,חזן, לברר האם הם צריכים משהו נוסף, ואז להתקשר לגדוד שהחלל היה בו, ולדעת שמות נציגים שמגיעים, כמובן לעדכן הכל בדף, עידכון למפקדת, ולהמשיך. כמו כן אנו עוזרות בארגון ימי זיכרון של הגדודים השונים, וכמובן ביום הזיכרון לחללי צה"ל.
וזה רק אחוז ממה שקורה בתפקיד, השיחות עם המפקדת נעשות כל יום, כל היום, מדברים איתה יותר מאשר עם אמא במהלך השירות. אז כן, העבודה מאוד קשה נפשית, וכן צריך להיות עם לב גדול אבל גם עם לב חזק, אבל כשנפגשים עם המשפחות.. ואווו.. זו הרגשה שקשה לתאר, זו התרגשות, המשפחות מחבקות אותך, מודות לך על מה שאת עושה עבורם.. צריך יותר מזה?!
העבודה נורא קשה נפשית, לי אישית היה קשה להכנס כל בוקר, לראות מלא מגירות של החללים, כל היום להיות בחדר שמסביבך מילה אחת, בעלת שתי אותיות, שסובבת אותך כל השירות שלך.. ז"ל !
אז ככה עברו להן שנתיים שלמות, אם קושי, אם כאב, לחץ, פחד, תסכול, אבל בסופו של דבר.. את יודעת שאת עושה משהו חשוב, ולא סתם ביזבזת שנתיים.. זה תפקיד מתגמל. אני כבר כמה שנים לאחר שחרור, ועד היום אני פוגשת (בסביבה בה אני גרה) משפחות שכולות שטיפלתי בהם.. עד היום כשאני פוגשת אותם אני יושבת איתם, מקשיבה, מקבלת צמרמורת מכל דמעה וגעגוע שלהם, מחבקת אותם..
להיות רכזת נפגעים זה לא תפקיד קל, אבל בסופו של דבר זה תפקיד מתגמל.. יש הרגשה שעושים משהו טוב בסיום כל יום.
הוכתבת בחרה להשאר בעילום שם
אילוסטרציה | פייסבוק, חיילים מצייצים
Comentarios