הכירו את מש"קית הנפגעים - התפקיד הכי תובעני בצה"ל

עברה שנה מאז צוק איתן. פעם כשהייתי צעירה פעורה, החופפת שלי אמרה לי "אין דבר כזה לצאת מהתפקיד הזה ללא שריטות. אי אפשר להתעסק כל היום במוות ולצאת מזה בחיים". לא היה לה מושג עד כמה היא צודקת. ידעתי שביום שאפסיק לבכות מ"אל מלא רחמים" באזכרות או הלוויות משהו בי התקלקל. כשאתה רואה מוות מול העינים, זה הופך אותך לאדם שונה.

מלבד לילות רבים בלי שינה וסיוטים, והעובדה שיום העצמאות כבר לא אותו דבר (איך אפשר לעשות את המעבר הזה בכזו קלות? שלא נדבר על הרעש של הזיקוקים,הדבר שפעם היה הכי אהוב עלייך בחג, שגורם לגוף שלך להעמד על המשמר מחשש שמדובר בעוד רקטה) אתה מגלה תובנות חדשות. זה לא שהן לא היו כאן קודם, בכל פעם שפגשת משפחה או אח שכול או אמא או סבא ושמעת אותם אומרים בדיוק את אותם משפטים של "חבל שלא עשינו ככה" ו"כמה חבל שלא הספקנו ככה" אז את מבינה. כשאת רואה את המוות מול העיניים את מבינה את זה אפילו יותר. את מבינה שאין לדעת מה יביא מחר, חיים יכולים להילקח ברגע (ולאו דווקא במלחמה) וכמה זה שטותי לבזבז כעסים ועצב על דברים זוטריים שיכולים להפטר בקצת כסף והרבה זמן. את מבינה, שאת לא רוצה לנהל את החיים שלך ככה. שיש דברים הרבה יותר חשובים. שאת לא רוצה לחיות בתחושת החמצה. כשאת רואה מוות מול העיניים, את מבינה. את מבינה שאת לא רוצה להיות בצד שאומר "חבל שלא הספקתי להגיד לו" "חבל שלא אמרתי לו יותר שאני אוהבת אותו" "חבל שבזבזנו את הזמן". את מבינה שמה שחשוב בחיים זה לא באמת אם היית בעוד מקום בעולם, או אם הספקת לחוות מיליון ואחת דברים - אלא עם מי היית בכל החוויות האלה.

יותר חשוב זה מי שלצידך והאהובים הקרובים לך להם אין תחליף. כל החוויות האלה מדהימות אך מועצמות פי כמה כשזה עם אנשים שאתה אוהב. מספיק אדם אחד. כשאת רואה מוות מול העיניים, את מבינה שאין זמן להתברבר בשטויות: אם אתה אוהב צריך להגיד, להלחם על האנשים שאתה אוהב שישארו בחייך, להלחם על מה שחשוב לך, למות כשלא חווית אהבה זה הרבה יותר עצוב מזה שלא הספקת לראות עוד חלק בעולם הזה, למות עם תחושת החמצה שלא עשית מספיק, לא נלחמת על האהובים עליך ובעצמך,לפעמים, זה הכי נורא.

יהיה זכרם ברוך.

Adi Chezana