חיילת: "נפצעתי בגלל רשלנות רפואית, רק מבקשת שיממנו לי את הטיפולים"

היי. קוראים לי ענת,בת 19, חיילת בחיל האויר. אני כותבת לכם כי כבר התייאשנו. כבר אין למי לפנות ואין מי שיקשיב. ב16.3.2015 , היה לי התקף מיגרנה חמור. זה לא נדיר אצלי, אז כמובן הלכתי למרפאה לקבל את הטיפול שקיבלתי באותה תקופה- זריקת וולטרן. מי שמכיר ומבין את הזריקה, יודע שהיא חזקה מאד וצריך להזריק אותה בישבן, שריר גדול שיכול להכיל את החומר. אני קיבלתי את הזריקה ביד. במינון גבוה. במשך שבוע הסתובבתי עם כאבים שהלכו והתעצמו, היד הלכה והתנפחה ולאט לאט איבדתי בה שליטה. ביום ראשון שבוע לאחר מכן, 22.3.2015, היד איבדה כל פרופרצייה, הגיעה למימדים עצומים, וכמובן, שלא יכולתי לשלוט בה. פוניתי בדחיפות למיון הקרוב,איכילוב, ולמזלי היה שם פרופסור חכם שהבין את הבעיה שלי לאחר 5 ימי אישפוז. CRPS. זו הייתה האבחנה שלו. אספר לכם בקצרה על התסמונת על מנת לא לשעמם אתכם. היא תסמונת קשה ביותר של כאב כרוני המופיעה בדרך כלל לאחר חבלה. תסמונת CRPS הינה נדירה, ובישראל קיימים כ-1,000 איש הלוקים בה. הסבל לרוב אינו פורפורציונאלי לעומת עוצמת החבלה. דמיינו לעצמכם למשל נגיעה בעצב חשוף של שן בטיפול שורש ללא הרדמה. הפגיעה באיכות החיים עשויה להיות כה עזה, עד שלעתים ממליצים על כריתת האיבר החולה. התסמונת פוגעת בתפקוד אחד הגפיים ומביאה לכאב מתפשט ולפגיעה בתפקוד אותו האיבר ובאיכות החיים של החולה. הכאב מופיע ומתגבר בדרך כלל בעת נגיעה באיזור הנפגע או תנועה שלו. בגדול. היד שלי משותקת. בבית חולים אמרו שהסיכויים 50-50. יש כאלה שחוזרים לתפקד וחיים עם הכאב, ויש כאלה שלא. אני עומדת בצומת דרכים, ולא יודעת לאן החיים יקחו אותי, האוויר יצא מהמפרשים, והפסימיות השתלטה עלי. קשה לי לספר על התקופה הזאת. 3 חודשים של גיהנום אמיתי. אני יודעת ותמיד ידעתי שיש מקרים גרועים יותר. ראיתי אותם בעיני, שמעתי עליהם וקראתי עליהם. אבל בשבילי, זה סוף העולם הפרטי שלי. החיים שלי נעצרו. אני כבר לא חייה את אותם חיים שחברים שלי חיים. כמו שבחורות בגילי אמורות לחיות. הייתי בן אדם שמח. בן אדם שתמיד מוקף בהמון חברים, אף פעם לא לבד, לא יושבת בבית. הייתי יוצאת ומבלה, מנצלת כל דקה בשנים שאמורות להיות הכי יפות שלי. ועכשיו, אני מפחדת לצאת לסביבה שיש בה אנשים שפתאום יגעו בי, וגם כשאני יוצאת אני חייבת שילכו מלפניי כמו שומרי ראש, כדי שאף אחד לא יגע לי ביד. שלא נדבר על התפקוד בבית. אני נעזרת בהורים בכל דבר. להתלבש, להתקלח, להתארגן, לאכול. מבחורה בת 19 הפכו אותי ביום אחד לילדה בת 5. הכאב עצום מידי מכדי להסביר אותו. אפילו הקרובים ביותר אליי לא מבינים את העוצמה. הצעקות בלילה, ההתמוטטות ביום. כדורי שינה, כדורים למצב רוח, משככי כאבים מכל הסוגים עד למצב של הקאה והגעה למיון. כאב שגם אם היו אומרים לי להמציא אותו, לא הייתי מדמיינת סוג כזה של כאב. וכמובן, אטימות מהסביבה. אף אחד לא מכיר את התסמונת אז אף אחד לא לוקח אותי ברצינות. נשארתי לבד עם הכאב, השתגעתי, שקעתי בעצמי ואיבדתי כל קשר לסביבה שהיתה לי, אפילו החברים הכי קרובים לא היו מסוגלים להכיל אותי גם כשניסיתי להסביר את עצמי. ואז הכניסו אותי לשיקום בבית חולים רעות בתל אביב. בית חולים מדהים. עם אנשים מדהימים. אנשים שלא וויתרו ומוותרים עלי גם כשאני וויתרתי לעצמי ועל עצמי. אנשים שהצליחו לבנות אותי בכל פעם שהתפרקתי, שהיו שם לשמוע, לתמוך, לעודד, והכי חשוב – לתת לי תקווה לחזור לחיים נורמלים.. אני נלחמת יום יום בשביל להיות רגילה. מתמודדת עם כאב לא נורמלי, ועם כל זה, מנסה להשאר בן אדם ולא לאבד את עצמי בדרך. הגעתי לנקודה הנמוכה ביותר. שפל הוא אינו מקום, אלא נקודה בזמן ולצערי הגעתי אליה. והמטפלים בבית חולים הצליחו להרים אותי, לעזור לי, לגרום לי לחייך. הבנתי שמהנקודה הנמוכה ביותר- אפשר רק לעלות, כבר אין לאן לרדת. עכשיו משחררים אותי. בשלישי הקרוב 23.6.2015 , יש לי וועדה רפואית שתזרוק אותי מהצבא, לפני שמשרד הביטחון מכיר בי לצורך טיפולים. שזה אומר בגדול – שאני יכולה להגיד להתראות לבית חולים לפחות לשלושה שבועות אם לא יותר. וכל זה למה? בגלל דוח פציעה עם טעות שטותית : מפקד היחידה בדרגת רב סרן צריך לחתום. ואין לי כזה ביחידה כיוון שהוא עזב. והממלאת מקום שלו היא לא רב סרן, אך היא בתקן שלו. אבל בשביל משרד הביטחון כנראה זה לא מספיק. בגלל השטות הזו, אני הולכת להשאר בלי טיפולים. קשה לי להסביר לכם מה זה בשבילי. זה ללכת 10 צעדים אחורה. זה לאבד גם את התנועה שהצלחתי לפתח בזמן הזה. זה להשאר בלי מסגרת, ליפול חזרה למטה, ללילות קשים, בכי בימים, זה לאבד את התקווה שאני כל כך צריכה. אני רוצה את החיים שלי בחזרה. כי מה שאני חווה כרגע הם לא חיים. ויקומו אלה שיגידו שאפשר לחיות עם יד אחת. אז כן, אפשר, בקושי רב, אבל אני לא רוצה. אני כבר לא מדברת על אחוזי נכות. הלואי שלא אצטרך. רק שיכירו בי, שיממנו לי את הטיפולים. יום בבית חולים השיקומי עולה 850 שקל, ולצערי זה סכום שהכיס לא מאפשר לי. אני רוצה את היד שלי בחזרה, את הנעורים שלי, את האפשרות לבלות, לטוס, ללמוד, בדיוק כמו שילדים בגילי יעשו אחרי שישתחררו. ובשביל זה, אני צריכה טיפול יומיומי. לא נפצעתי במלחמה. אני לא איזו לוחמת. אבל נפצעתי בגלל רשלנות רפואית של מרפאה מסויימת. מגיע לי טיפול. נמאס לי שמטאטאים את הסיפור שלי מתחת לשטיח. אני צריכה את עזרתכם. אני צריכה שתפרסמו את הסיפור שלי. כל אדם שיוכל לעזור לי לקדם את התביעה שלי על מנת שאני לא יפסיד טיפולים יעזור. אני מתחננת לעזרה שלכם. תשתפו, תפרסמו, תדברו. מגיע לי שהצבא יטפל בי. מגיע לי שהצבא ישלם על הטעויות שהרופאים שלו עשו איתי. Anat Zafranetz

תמונה | פייסבוק, חיילים מצייצים